מידע לאבלים

אבלים

אבלות הינה תקופת אבל שמקורה בהלכה היהודית, אך זהו מנהג עתיק יומין והראשון שנזכר בתנ”ך בהקשר זה הוא יוסף, שישב שבעה על אביו יעקב.

ההלכה היהודית קובעת שבעה קרובים מדרגה ראשונה שעל מותם יש להתאבל: אבות, אימהות, אחים ואחיות, בנים ובני זוג. כמו כן, מתאבלים על תינוק שנפטר במשך 30 יום מיום היוולדו, אך לא על תינוק שנולד מת.

תקופת האבלות עצמה מתחילה רק לאחר הקבירה ואילו מרגע הפטירה ועד הקבירה האבל נמצא במצב של “אונן”. במצב הלכתי זה מקיימים רק חלק ממנהגי האבלות והוא מוגדר כאבלות חלקית. לאחר הפטירה מגיעים האבלים אל הבית בו גר הנפטר ויושבים בו. היום הראשון לשבעה מיועד להתייחדות עצמית עם המשפחה.

ישנם שני מצבים מיוחדים אשר בעקבותיהם משתנה אורכה ומאפייניה של תקופת האבלות: אבלות תכופה: כאשר מתו מספר קרובים בהפרש קצר, מנהגי האבלות יהיו מקלים יותר. כמו כן, אם אחד משלושת הרגלים התרחש במהלך השבעה, יש להפסיק את קיום מנהגי האבלות. לעומת זאת, שבת אינה מפסיקה את השבעה והיא נספרת במניין הימים.

חשוב לציין כי למרות העצב הכבד, על פי ההלכה אבלות מופרזת היא אסורה, ולמעשה תקופת השלושים נחלקת לשלושה שלבים שונים – “שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת”.

ניחום אבלים

מצוות ניחום אבלים מיועדת להבאת נחמה והפחתת הכאב של מי שמת לו אחד משבעת הקרובים אותם מנינו קודם לכן. על פי הרמב”ם מדובר ב”גמילות חסד עם החיים ועם המתים” ולכן מצוות נחמת אבלים קודמת למצוות ביקור חולים. הרמב”ם מוסיף גם כי טובת המת מתקיימת רק כאשר מבקרים באופן פיזי אצל הנפטר.

בשל חלוקת השבעה לשלוש תקופות והקביעה כי שלושת הימים הראשונים מיועדים לבכייה על המת, הרי שהיו מן המחמירים אשר לא היו מגיעים בתקופה זו. החמרה זו פחות רווחות היום ורבים מגיעים לניחום אבלים גם זמן קצר לאחר הפטירה או ישירות מבית הקברות ולמען השלמת מניין.

בימים עברו היה מקובל שהמנחמים יישבו על הרצפה או בכיסא נמוך ביחד עם האבלים, אך מכיוון שכיום לא נהוג לעשות זאת, גם הישיבה באופן פיזי מקובלת ולמעשה חלק גדול מהמנחמים מביאים עימם כיסאות, שולחנות וספסלים על מנת להקל על האבלים לארח.

אין חובה לנחם בצורה כזו או אחרת, אך ישנם שני נוסחים שהתקבעו בעדות ישראל: אצל האשכנזים נהוג לומר “המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד, עד עולם” בסוף הניחום (החלק השני הינה תוספת). בעדות המזרח הניסוח הוא קצר יותר, “מן השמים תנוחמו” או “תנוחמו מן השמיים”.

בשולחן ערוך נפסק כי מותר לנחם אבלים בשבת והמשנה ברורה (רבי ישראל מאיר הכהן) מוסיף כי המינוח שיש לומר במקרה זה הוא ” שבת היא מלנחם, ונחמה קרובה לבוא”.

כיום אין זה משנה מי פותח בשיחה, בניגוד לעבר, אז דווקא המנחמים היו אלו שלרוב החלו לדבר. עם זאת, מקובל עדיין להימנע מברכת שלום או ברכות אחרות בין האבל למנחמים ובין המנחמים לבין עצמם.

מסורת נוספת היא הבאת מזון לבית האבלים הנקראת גם “סעודת הבראה”. בעבר היה מקובל להביא ביצים או עדשים שהם מאכלים עגולים המציינים את הגלגל החוזר בעולם, אך גם את המוות (מכיוון שאין להם פתח, כלומר פה).

מנהגי אבלות

היהדות מצווה על רשימה ארוכה של מנהגי אבלות. במהלך שבעת ימי השבעה האבלים אינם יוצאים מן הבית ומסתייעים במנחמים אשר מבקרים אותם על מנת להקל על כאבם ולעזור להם במטלות היום יום כגון הכנת מזון, קניות וכו’. זאת מכיוון שעל האבלים להימנע מכל מלאכה במהלך השבעה.

מלבד זאת קיימים גם איסורי הנאה, אך לא רק במובן הפשוט של המילה. איסורים אלו כוללים בין היתר רחיצת גוף או החלפת בגדים, תספורת וגילוח (לגברים), משיחת קרמים ואיפור (למעט לצורך רפואי), נעילת נעליים או סנדלים מעור ויחסי אישות. מלבד זאת, מקובל גם שלא לשתות יין או לאכול בשר מכיוון שבאופן מסורתי מאכלים אלו מציינים שמחה.

כמו כן, באופן עקרוני האבלים אמורים להישאר בבגדי האבלות בהם קרעו קרע, אך ישנם כאלו אשר מחליפים בגדים מטעמי היגיינה בסיסית. במקומות חמים במיוחד בהם מזיעים כל הזמן ניתן להתקלח במים פושרים בלבד. במקרה זה ניתן להחליף לבגד תחתון מכובס, אך את השכבה העליונה ביותר איך להחליף. אם אין אפשרות כזו, ניתן לתת לאחר ללבוש את הבגד קודם לכן או לזרוק אותו על הרצפה על מנת שלא יהיה נקי לגמרי ולאחר מכן ללבוש אותו.

מנהג נוסף שהיה מושרש בימים עברו הוא מנהג העיטוף: על פי חז”ל על האבל לכסות את ראשו בבגד אשר יכסה במעט גם את הפה והאף. היום מקובל לציין מנהג זה באמצעות משיכת הכובע במעט כלפי מטה, אם כי יש כאלו הנוהגים עדיין לבצע עיטוף באמצעות טלית.

מנהגי אבלות נוספים:

  • בעבר היה מקובל גם לבצע היפוך של המיטות (כפיית המיטות), אך על פי שולחן ערוך מנהג זה בוטל לחלוטין.
  • לרוב מתפללים בבית האבלים על מנת להשלים מניין ולכן חשוב להיערך לכך מראש עם ספרי תורה וכיפות. רק אם לא נמצאים בבית עשרה גברים לצורך השלמת מניין, יכולים האבלים לצאת אל בית הכנסת.
  • בשבת נפסקים מנהגי האבלות כלפי חוץ בלבד ומותר להתרחץ, להחליף בגדים ולצאת מן הבית, אך השבעה עצמה אינה מסתיימת והשבת נספרת במניין הימים.
  • בתום ימי השבעה קמים האבלים ועולים אל הקבר לאחר קריאת “קומו מאבלכם”. על יד הקבר נאמרים מזמורי תהילים, תפילת אשכבה, קדיש יתום (כאשר ישנם מספיק מתפללים למניין) ותפילת אל מלא רחמים.
  • מגבלה נוספת שחלה על האבלים נוגעת לנשיאת בן או בת זוג: המגבלה על האישה היא כשלושה חודשים ואילו גבר צריך להמתין כשלושה רגלים.

אבלות על הורים היא שונה על פי ההלכה ונמשכת כשנה שלמה בשל מצוות כיבוד הורים. בתקופה זו האבלים נמנעים מהשתתפות במסיבות או חתונות (אלא אם כן ניתנה לכך הרשאה הלכתית), לא קונים מלבושים חדשים ונמנעים משמיעת מוזיקה. כמו כן, אומרים קדיש יתום מספר פעמיים בתפילות היום, שחרית מנחה וערבית.

ביום הזיכרון (יום השנה לפטירה על פי התאריך העברי) ישנם אבלים שנוהגים לצום. נהוג גם להביא לבית הכנסת מעט אוכל ושתייה ולאחר מכן לברך ביחד עם שאר הציבור במקום את תפילת הנהנין לעילות נשמות הנפטר.

מה נהוג ומה חובה לרשום על מצבה:

הגענו לרגע הכי קשה בבחירת המצבה זה נושא הכיתוב, רגע שמזכיר לנו את יקירנו ומציף את כל הזיכרונות …

הכיתוב על מצבה יכול להיות כמעט כל דבר שעולה בדמיונכם אשר יכבד וינציח את אהובכם אך חשוב מאוד לשים לב לסדר הנהוג על פי התבנית שמצוירת למטה.

ב”מצבות און ליין” אתם יכולים לראות איך הכיתוב נראה על המצבה בעת ההכנה וכך זה יעזור לכם לרשום את הנוסח ולהבין איך הוא יראה בדיוק על המצבה.

דוגמאות לניסוחים אתם יכולים למצוא ברשת , אנו ממליצים להיות יצירתיים ולחפש דווקא במקומות מיוחדים מילים של שירים שהמנוח אהב, משפטים מהתנ”ך, פתגמים מיוחדים.

 

אולי יש לך שאלות?

הכאב עצמו הוא כאב רב, אבל אני נותן לו זמן הכאב עצמו הוא כאב רב, אבל אני נותן לו זמן.